נופש וכלא – אסתר מיכאל

החוויה המכוננת שלי
(ורק חלק מהמתנות שבאו בעקבותיה)
יום אחד, באמצע החיים , שמתי לב שאני הולכת בזיגזג ודופקת את המכונית מכל הכוונים.
ערב אחד נסעתי בכביש תלת-מסלולי באמצע ולא הבנתי למה לימיני נשמעות צפירות כל כך נרגשות. הסתכלתי ימינה, וראיתי שאני נוטה באיטיות אך בהתמדה לכוון המשאית שנסעה לימיני.
מה שהסב את תשומת ליבי, הוא גלגל המשאית שהוריד לי את המראה הימנית.
ידעתי שאני צריכה להטות את ההגה שמאלה, אך היד לא נענתה לי.
באותו לילה עברתי צילום C.T. ראש – ובבוקר הוזמנתי לאשפוז דחוף, נמצא אצלי גידול מאוד מפושט במוח.

מצאתי את המנתח הטוב ביותר לגידולים בבסיס הגולגולת, והוא דאג להחתים אותי על הצהרה שאני יודעת שבניתוח הזה אפשר למות, ושאם אשאר בחיים- אסבול מפגם חמור בראיה, חירשות באוזן אחת, ושיתוק בחצי גוף. עוד סיפר לי, שזהו גידול מאד קשה להסרה, ודרושות 15 שעות הרדמה כדי לכרות אותו. אם בכלל אפשר להסיר את כולו.
"זה יותר מפחיד מלחתום על משכנתא" אמרתי לו לפני שחתמתי.
הוא ענה, בלי שמץ הומור: "את לא חייבת, את יכולה לא לעבור את הניתוח. סביר שכך תמותי תוך כמה חודשים".
חתמתי. לא הייתה ברירה אלא "לקפוץ מהצוק" – ולהאמין.

כל הדברים שהיו מאד דחופים, חשובים, רציניים – זזו הצידה. בראש שלי שכנה פצצה מתקתקת.

הודיתי למזלי הטוב ולדחף שלי להתפתח – על שהשקעתי שנים בהרחבת המודעות, ולימוד ידע רוחני, שסיפק לי מטריה של בטחון וידיעה למה זה קורה לי, מה הגודל האמיתי שלי, ולאן אני שייכת. ידע שהזכיר לי מי אני באמת. חשתי בטחון מלא וידעתי שיש לי על מה לסמוך.

בלילה, לפני הניתוח- סקרתי את חיי עד כה: ידעתי שעשיתי בעולם הזה כל מה שרציתי, מיציתי את יכולותי, טעמתי מכל מה שהיה חשוב לי. זה לא יהיה נורא ללכת, אפילו מעניין. הייתי שלמה ומפויסת.
למרבה הפלא – כשמרפים – יש הקלה. בחושך הכי גדול – אפשר לראות קצת מהאור בקצה.

באותו לילה ישנתי נפלא.

בבוקר- כשהמרדים הכניס את המחט לווריד- ידעתי שיש לי עוד מספר שניות של צלילוּת. אמרתי בלבי:
"אני מבורכת. אני יוצאת למסע, ואני מתכוונת ליהנות ממנו, אני מבורכת".
העירו אותי לאחר כיממה. בכל זאת נשארתי בחיים.
נוכחתי שאני משותקת בחצי גוף, שיש לי כפילות בראיה, שאין לי תחושה בחצי לשון, ושאני חרשת לגמרי באוזן ימין.
זאת המציאות החדשה. אינני נוהגת להתווכח עם המציאות, כי היא כבר קיימת. ידעתי שמכאן – אשקיע ביצירת מציאות חדשה – בעזרת הכלים שאני מכירה: אהבה, הכרת תודה, אמון ואמונה בטוב.

שאלתי מה הסיבה ששרדתי? מה עוד יש לי לעשות כאן בעולם הזה?
בבת אחת התחוור לי הייעוד שלי באופן חד משמעי, מדויק וברור: אני מיליונרית של נכסים רוחניים שאספתי בשקידה במהלך חיי. הגיע הזמן לחלוק עם אחרים בכל הטוב והעושר הזה. ולשם כך נשארתי.

כאן התחלתי את המסע, ומכאן התחלתי לקבל את המתנות.

נשלחתי למחלקת שיקום, עדיין מעורפלת הכרה ושוכבת במיטה בשיתוק ועם קושי חמור בראייה. לא יכולתי להתהפך במיטה. או לשבת. לא כל שכן ללכת לשירותים.

האפקט של המנוחה היה מדהים. יכולתי לישון לילות רצופים בלי להתעורר בחרדה, לקום בבוקר לקולן של מטפלות רחומות שבאו לקלח אותי ולתת לי ארוחת בוקר, תוך התייחסות אל האדם שבי.
החברים היקרים שלי, שבאו לבקרני בכל יום, הוציאו אותי החוצה על כסא גלגלים להתאוורר, שוחחו איתי וגם התייעצו ונתרמו ממני. המטפלים שבהם נתנו לי עיסוי, רפלקסולוגיה, הילינג, תספורת, צבע… הביאו פרחים ונרות… הקיפו אותי בחפצים יפים… הקיפו אתי ביופי ואכפתיות מכל הלב.

נופש, כבר אמרתי? הרגשתי שאני אפופת אהבה וטיפול .
קיבלתי כל כך הרבה מתנות! ביניהן:

* אהבה: נוכחתי שיש באנשים סביבי אהבה גדולה מכפי שידעתי שקיימת.

* הודיה:
התמלאתי בהכרת תודה – לאנשים שהקיפו אותי בכל טוב, ואפילו למחלה שלי, שלימדה אותי להעריך כל יום וכל אדם שפגשתי.

* תמרור עצור: לאחר חודשים ארוכים שהייתי במתח של חיים תובעניים ביותר- יכולתי לישון כאוות נפשי, להסיר דאגה מלבי ולתת לגופי יחס וטיפול שלא זכה לו מעולם.

נוכחתי שכאשר אומרים תודה (אפילו על דברים שבעבר נראו לי טריוויאליים)- מקבלים מתנות נוספות, סיבות נוספות לומר תודה. כל יום הביא לי מתנות חדשות. הייתי צריכה רק להכיר בהן.

לעומת החוויה שלי – התרחשה באותו חדר בדיוק חוויה הפוכה-

שותפתי לחדר, אישה פחות פגועה ממני, הייתה זועפת וכעוסה בגלל מצבה. מרירה ומלאה טענות. למותר לציין שהצוות לא ממש חיבב אותה, וטיפל בה מתוך חובה.
היא כל הזמן טענה שהיא נכה ושהיא בכלא.

וכך היו שתי מציאויות בחדר אחד: אישה אחת בנופש של חייה ואישה אחת בכלא.

* מתנת הבחירה המודעת בהתייחסות למציאות. בחירה בין חיים בגיהינום לבין חיים בגן עדן.

* מתנת הפרופורציה: למדתי מה באמת חשוב. הבנתי שכל ה"לחץ" של היומיום, כשאנו מתהלכים טרודים וכל בעיות העולם על כתפינו, חולף ומתנפץ כמו בועת סבון.
ממה הייתי לחוצה לפני חודש, שנה, שנתיים? מי זוכר? האם זה היה כל כך גורלי? מהו העיקר?
העיקר נעשה לי לפתע ברור כשמש:

הנכס היחיד והענק בחיי ובחיי כל אחד- הוא לתת ולקבל אהבה. זה מה שבאנו לעשות בחיים האלה – לאהוב. זה מה שיישאר אחרינו.

בזכות המתנות שקיבלתי – השתפר מצבי לאט ובהדרגה. היום אני עצמאית
וחווה חיים יפים ועשירים מאי-פעם.

זו הסיבה שאני לא רק מטפלת, מייעצת או מדריכה. אני דוגמה חיה לאפשרות להתחיל ליצור גן עדן כאן, במציאות שלנו.

אני רואה שליחות במתן יד לכל מי שמחפש אחר גן העדן האישי שלו.
__________________________________________________
אסתר מיכאל- מדריכה רוחנית לחיים במודעות גבוהה
ester-m@bezeqint.net
054-8105687, 09-7482521

נשלח ב סיפורים אישיים