כשהחיים מזמנים קשיים

אבא שלי יצא לפנסיה בגיל 67.

כעבור חודשיים, גילו לו סרטן במעי הגס. בניתוח הראשון עוד ניסו לשמור על פי הטבעת, בשני כבר הוצמדה לו שקית לבטן – מה שנקרא סטומה.
אני הייתי רופאה צעירה בקיבוץ ניר דוד והייתי נוסעת אחרי העבודה לרמת השרון ללוות את אבא שלי לבדיקות, לטיפולים ולניתוחים.

ובכל זאת היו אלה ימים טובים.

כשאבי היה חולה, הייתה לנו הזדמנות לדבר בגילוי לב, להתחבר אחד לשני ובשנה וחצי של מחלתו, זכיתי מחדש באבא החם של ילדותי – זה שהיה קולע לי צמות בבוקר, משחק איתנו רמי ושח, צוחק בסרטים של לואי דה פינס ואופה עוגות חנק במטבח הרותח.
המחלה רככה אותו, המיסה את חומות ההגנה שהציב מול העולם. הוא הסתכל במבט יותר משועשע על הדברים, צחק יותר ואהב יותר, בעיקר את אחות הסטומה המלאכית שליוותה אותו שאליה נקשר בחיבה עזה, חיבה שהייתה שמורה עד אז רק לאשתו וילדיו. תודה לך, ריבה, מעומק הלב.
כשראיתי את השלט, מיד צפו הזיכרונות מהימים המרים-מתוקים ההם וחשבתי שבכל זאת, יכולנו גם לצחוק ולשמוח יחד.
מלאכה סינפטית שבועית: בכל מר יש מתוק שמתחבא ואין שום דבר שאי אפשר למצוא בו ולו קמצוץ של אושר. וזו המלאכה – למצוא את הדבר הזה.