הגוף האופטימי

כעבור שבוע, חזרתי לקבוצה באי רצון מופגן. ישבתי חמוצה, בפנים זועפות ועברתי על כל אחת (באותה פגישה נעדרו שני הגברים מהפעם הקודמת) בעיניים שופטות ודוחות. המחשבה שאני יותר טובה מהן תתברר לי מאוחר יותר כשייכת אף היא לשלל התסמינים של ה"מחלה". אני כותבת מחלה במרכאות, כי אף ספר רפואה לא מכיר בה ולמרות שהיא נפוצה יותר מכל מחלה אחרת, אין שום בדיקת דם או אמצעי הדמייה שיוכיח אותה. אפילו עודף משקל הוא לא הקריטריון הבלעדי, המחלה קיימת בהרבה אנשים עם משקל גוף תקין אך עם הפרעות משמעותית בדימוי הגוף וביחס לאוכל ולמשקל. המחלה שייכת לתחום ההתמכרויות כשההבדל העיקרי הוא, שאוכל צריך לאכול ועל אלכוהול, סמים וקניות אפשר לוותר. בכל שאר ההיבטים, יש דמיון רב בין המכורים – כולם מכחישים שהם מכורים ובטוחים שהם יכולים לשלוט בעצמם אם רק יחליטו. כמו שאמרה לי מישהי – "מה הבעיה? אני הצלחתי לעשות דיאטה כבר מאות פעמים!".
נראה שכולם יודעים מה שהמכור לא מצליח לראות. כיום, אחרי היכרות עם אלפי אנשים כמוני, אני יודעת לזהות בקלות את המכורים לאוכל – בסופר, בבתי קפה, על הכביש ואפילו רק מלשוחח עימם בטלפון. אני מזהה אותם בין קהל גדול של אנשים, בטלוויזיה, באינטרנט, בחו"ל… הפכתי למומחית באבחון המחלה, וזה לא ממש קשה אחרי שהכרתי אותה על עצמי.
לפגישה השנייה הגיע מנחה – גבר גבוה ונאה, פנים נבונות ועיניים כחולות וחודרות שהשתהו קלות על פני כל אחת מהנוכחות. הוא סיפר על הצלחתו העסקית ועל מעמדו כמנכ"ל רב עוצמה באחת החברות הידועות במשק. התבוננתי בו בריכוז, מנסה להבין אם הוא דובר אמת. בהמשך, אני עתידה ללמוד שכנות היא אחד הכלים החזקים ביותר שיכולים להביא להחלמה ושכל דבר שֶקֶר או זיוף יכולים להחזיר אותנו אחורה ברגע אחד. האיש סיפר ששקל יותר ממאה וחמישים קג' ושאת עיקר מזונו אכל בלילות, כשהבית היה שקט וכולם ישנים. אחרי יום עבודה של יותר משתיים עשרה שעות שבהן לא היה מוצא אפילו רגע לאכול, הוא היה מגיע מורעב לביתו המפואר, אך לא הצטרף למשפחתו לארוחת הערב. רק כשהמטבח היה מתרוקן מאדם, בחשכת הליל, היה יורד ממיטתו ואוכל מהמקרר, ככה, בלי לחמם, בלי להפשיר ולפעמים, אפילו ישר מהמקפיא. אשתו הייתה מתחננת אליו שיילך לטיפול, שהוא עלול לחלות באלף ואחת מחלות – סוכרת, לחץ דם גבוה, התקף לב (יש עוד הרבה, אבל זה מה שאשתו הכירה). "אתה עלול למות!" צעקה עליו למחרת בבוקר, כשגילתה שחצי מהמקרר חוסל ואפילו הסנדוויצ'ים שהכינה לילדים לבית הספר נטרפו. והוא היה מבטיח שזהו, הוא כבר לא יאכל בלילה וישתדל לקחת איתו קופסאות לעבודה ולאכול כמו בן אדם. ובלילה הבא, שוב היה מתגנב למטבח, שוכח מכל הבטחותיו ורק מכניס עוד ועוד אוכל לקיבתו, עד הרגע שהתיעוב העצמי היה גובר על תחושת הבחילה הנוראה שהייתה אוחזת בו בסיום הזלילה העצובה. לילה אחד, הוא סיפר, הגיע למקרר ומצא אותו…סגור! אשתו התקינה מנעול על שתי הידיות ולא ניתן היה לפתוח אותו. הוא ניסה במשך דקות ארוכות לנחש את הקוד. הוא עבר על תאריכים משמעותיים בחייהם, כמו היום שבו הכירו, יום הנישואים, לידת שני בניו, היום שבו התמנה למנכ"ל וכך עברו לו חייו מנגד, והמנעול מסרב להיפתח. ואז קרה הבלתי ייאמן – הוא כרע על ברכיו ומירר בבכי. האיש המכובד, היהיר, האיש שמאות עובדים כפופים לרצונו, שחשבון הבנק שלו עולה על גדותיו, שיש לו נכסים בשווי מיליוני דולרים, שלאחרונה אף אישר לעצמו נהג פרטי במכוניתו המפוארת, אחרי שכמעט נרדם על ההגה בנסיעה – האיש שהיה לו הכול, ירד על ברכיו והתחנן על חייו. למי הוא מתפלל – הוא לא ידע, לא הייתה בו אמונה לשום דבר, פרט לאלוהי הממון והתהילה, אולי אלוהי המדע והטכנולוגיה שכל כך אהב. שום דבר רוחני לא נוכח בחייו וכל פעם שהיה שומע על איזה קורס או ספר או סדנא שאשתו הייתה מנסה לעניין אותו בהם, הוא היה פוטר אותה בתנועת יד מזלזלת וחסרת סבלנות. והנה, אחרי שנכנע, שירד על הברכיים והתחנן לעזרה – קרה לו נס. אלוהים שלח אותו לקבוצה קטנה של כמה נשים באחד המתנ"סים וה"תוכנית", אותה יישם בדיוק האופייני לו כאיש עסקים מצליח, הצילה אותו והחזירה את שפיות דעתו ואת גופו הנפלא בחזרה.
התבוננתי בו, מנסה לדמיין אותו עם עוד כמה? שישים, שבעים קילו נוספים? התקשיתי להאמין שהתפילה שלו נענתה. אף פעם לא התייחסתי ברצינות לכל העניין הזה, וכל פעם שהייתי קוראת בראשית הדף את ראשי התיבות בס"ד, הייתי מעקמת את האף ואומרת נו, מילא. שיאמינו. סיוע מהשמיים? זה לא באמת קורה.
אבל האיש היה משכנע. הוא סיפר על הדרך שעבר, על הגמילה מהאכילה בלילות, על הפעם ההיא, אחרי כמה ימים בתוכנית, שבה בכל זאת התגנב למטבח וביקש לפתוח את דלת המקרר (אשתו סילקה את המנעול המביש) ולפתע חש ביד חזקה אוחזת בכף ידו ולא נותנת לו למשוך את הידית. לא היה איש בחדר, אבל הוא היה מוכן להישבע שהייתה נוכחות של מלאך שומר שמאז מלווה אותו לכל מקום ודואג שלא יחזור לחייו הקודמים. שבע שנים עברו מאז אותו לילה והוא מעולם לא חזר לבולמוסי האכילה הנואשים. כבר שש שנים שהוא שומר על משקל תקין, כבר שש שנים שהוא מרגיש שחזר לגוף של נעוריו, לגוף השמח ומלא החיים שאהב לגלוש בים, לרוץ על החוף, לעשות אהבה, לשחק ולרקוד. הוא נרשם לחוג סטפס וכבר הופיע בערב חברה מול כל חברי ההנהלה והצוות הבכיר. הוא צחק כשנזכר בפניהם הנדהמות של המנהלים החנוטים בחליפות השחורות והוא, במכנסי פוטר וחולצת טריקו, רקד כמו פרד אסטר ללא הג'ינג'ר רוג'רס שלו. הוא העביר תמונה מהאירוע וכולנו נדבקנו בצחוקו לנוכח הפנים ההמומות של הצופים. הוא באמת נראה מדהים, בזרימה, גופו מלא חיות ושמחה.
בלילה, לפני שנרדמתי, גם אני נשאתי תפילה. ביקשתי עזרה. חשבתי על הגבר היפה הזה ורציתי את מה שיש לו. למדתי במשך הזמן, שזה בדיוק מה שממליצים בתוכנית: לשאול מישהו שיש לו את מה שאת רוצה ולשאול אותו כיצד השיג זאת. האיש או האישה נקראים "מאמנים" והם יכולים ללוות כל מי שרוצה להחלים ולעזור לו בדרך. אנשים אלה, ברובם חסרי כל השכלה טיפולית, שלעיתים אף עוסקים במקצועות שאין בהם כל מגע עם בני אדם, מרקעים שונים ותרבויות שונות – הם המתאימים ביותר לעזור לאכלן יתר כפייתי. הניסיון האישי שלהם והדרך שעברו בתוכנית, הם מה שמכשיר אותם לסייע לאדם ששום גורם מהממסד כמו רופא, דיאטנית או פסיכולוג, לא יכול לעשות זאת. ביקשתי למצוא מישהו שיעזור לי.